איך לגשר על פערים במיניות - בלי לדבר על זה?

יש זוגות גברים שלא מדברים על המיניות שלהם. הם כבר ניסו מספיק פעמים.

השיחות האלה, כשכבר קרו, לא הובילו לקרבה ולפעמים אף להפך. יותר מרחק. יותר שתיקה. יותר מבוכה. אז הם למדו לא לגעת בזה (ולא רק במובן הפיזי) - לא מציפים. לא שואלים. לא נוגעים.

אבל הגעגוע למגע לא נעלם. הוא אולי שקט, כבוי, אבל לא מת.

הרצון לגשר על הפער הזה נלחש בלילות, בין השמיכה לסדין. ושם, דווקא במקום בו אין דיבור ושיח מתחילה לפעמים אפשרות אחרת. החלטה שקטה: אני לא מוותר עליי.

לא מתוך איום, לא מתוך מניפולציה - אלא פשוט כי אני לא רוצה להרגיש מת.

כי גם אם הקשר כרגע לא מיני - אני עדיין אדם מיני.

גם אם אני לא נוגע ולא ננגע - אני עדיין ראוי למגע.

אז אני מתחיל לבדוק מה עושה לי נעים. ממש לבדוק. לא מתוך חיפזון, לא מתוך תסכול.

מתוך סקרנות: איך אני אוהב שייגעו בי? מה מעורר בי תשוקה? מה הגוף שלי מרגיש היום?

זה אולי יישמע מוזר, אבל ברגעים האלה - לבד - קורה משהו שלא קרה בשיחות הארוכות והמייגעות.

כאן אני לא עסוק ב"מה הוא צריך להבין" או "איך נוכל לפתור את זה". אני פשוט נוכח.

המיניות שלי כבר לא תלויה בתגובה של מישהו אחר. היא שלי. חיה. מדויקת. לא צריכה רשות, ולא זקוקה להכרה כדי להתקיים.

זה לא מייתר את המיניות הזוגית. זה לא הופך את הסיפור שלי למיני-אישי בלבד. זה כן מחזיר אותי לתוך הסיפור.

כשאני מתקרב אל עצמי כך, משהו בדינמיקה משתנה.

בן הזוג אולי לא יודע בדיוק מה קרה, אבל הוא מרגיש.

המרחב בינינו הופך להיות מרחב חדש. בלי אשמה בלי ציפייה בלי תסכול.

זה לא מבטל את הפער, לא פותר אותו ביום אחד - אבל זה מפסיק להפוך אותו למלחמה.

במקום לדבר על מיניות דרך מה שחסר - אפשר להתחיל לדבר דרכה על משהו שחי. נושם. מפעפע וחושק.

וזה אולי השינוי הכי עמוק שיכול לקרות. כי כשאנחנו לא רק מדברים על מיניות, אלא דרך המיניות - דרך התחושות, הפחדים, המשחק, ההיסוס והחיות - לא רק המיניות חוזרת, גם הזוגיות מקבלת פתאום גוונים חדשים: פחות מאבק, יותר נוכחות. פחות שיח של תיאום ציפיות, יותר תנועה של הלב.

וזה מתחיל ממשהו קטן, מלהסכים לא לוותר על עצמי. על התשוקה שהיא קודם כל אליי.

ומשם גם לפגוש את האחר מחדש. בלי דרישה, בלי תוכנית, בלי טקס פיוס.

רק מתוך התנועה השקטה הזו: אני חי. אני נוגע. אני נוכח.

וכאן מדובר הרבה מעבר למיניות, כאן זה כבר הקשר כולו והאפשרות להחזיר אליו חיים, גם כשכבר התייאשנו מהמילים.