להיות זה שרוצה יותר: מבט אחר על פערים במיניות בין גברים

אתה מתקרב, והוא נסוג. אתה שולח יד, והוא מסרב. פעם זה היה נראה אחרת, פעם הייתם מלאי תשוקה. אבל זה הדפוס עכשיו: אתה יוזם, אתה מחכה, וגם... אתה נדחה. שוב. ושוב. ושוב. להיות זה שרוצה יותר מיניות בזוגיות מביא איתו תסכול גדול. כאילו האחריות על הקרבה והאינטימיות נופלת רק עליך. אתה זה שיוזם, אתה זה שמבקש, ואתה נתקל שוב ושוב באדישות.

הפער המיני הוא רק סימפטום

קל לחשוב שהפער בחשק המיני הוא הבעיה עצמה, אבל בפועל, הוא רק סימפטום. כשבוחנים את הדינמיקה הזוגית לעומק, רואים שלפער הזה יש שורשים הרבה יותר עמוקים. הוא קשור לאופן שבו בני הזוג חווים אינטימיות, לאיזון בין קרבה למרחב אישי, ולתחושות של ביטחון וערך בתוך הקשר. לעיתים, הוא מבטא חוסר סימטריה בתחושת השליטה בזוגיות, או תחושה שאחד מבני הזוג צריך להתאים את עצמו באופן תמידי לציפיות של האחר.

לפעמים הוא תוצאה של דפוסי תקשורת מקובעים, בהם הצרכים של אחד מבני הזוג אינם מקבלים ביטוי חופשי, וכך המיניות הופכת לזירה בה מתנהלים קונפליקטים סמויים. בסופו של דבר, החשק המיני אינו מתקיים בוואקום - הוא חלק ממערכת יחסים שלמה, והשינויים בו משקפים תהליכים עמוקים יותר בזוגיות.

למלא את החלל

שיח על פערים במיניות כמעט תמיד נוגע בלב הזוגיות עצמה. הפער הזה חושף עד כמה אנחנו נשענים על בן הזוג שיספק לנו אישור, קרבה ותחושת ערך. תחושת התסכול מן הפער של "אני רוצה יותר" מסתירה בתוכה ציפייה שהאחר יהיה זה שיגדיר את מקומי, שייתן לי תחושת נראות ורצון. אבל ככל שאנחנו מצפים לקבל את המענה הזה מבחוץ, כך גם הכאב גדול יותר כשהוא לא מגיע.

המקום הזה מזמין שאלה: מלבד ההנאה, מה האישור המיני נותן לנו? איזה תפקיד המיניות ממלאת בתוך הזוגיות שלנו? זו שאלה מהותית. לא בגלל שמיניות לא צריכה לתפוס מקום בזוגיות, אלא כדי שהיא תתפוס את המקום המדוייק לה. מקום בו היא אינה כלי למדידת ערך עצמי או אישור חיצוני, אלא מרחב לביטוי אמיתי של הרצון, הקרבה והחיבור.

כאשר מיניות הופכת להיות הדרך העיקרית להרגיש אהובים, רצויים ובטוחים בקשר - היא הופכת לזירה של מתח ולחץ, במקום מרחב של חופש. הרצון להיות נחשק על ידי בן הזוג הוא טבעי, אבל השאלה היא האם אנחנו יכולים להרגיש שלמים גם כשהמענה הזה לא מגיע בדיוק כפי שציפינו.

האם אני יכול להיות שלם גם בלי אישור מבחוץ?

מיניות מדויקת היא כזו שלא נשענת על הפחד מדחייה, אלא על היכולת להיות עם הרצון שלנו מבלי שהתגובה של האחר תגדיר אותנו. זו מיניות שמבוססת על בחירה חופשית ולא על צורך בהוכחה. כשאנחנו מרשים לעצמנו לחקור את החיבור האישי שלנו למיניות - בין אם דרך זמן אינטימי עם עצמנו, בין אם דרך הבנה עמוקה יותר של הצרכים שלנו - אנחנו מפנים מקום למפגש זוגי שהוא באמת הדדי, כזה שנובע מרצון חופשי ולא מהצורך שהאחר ישלים אותנו.

מיניות עם עצמינו

הדחייה הזו היא הזמנה פנימית לעשות אהבה עם עצמנו. לא, לא "פשוט לאונן", לא לצפות בפורנו ו"להביא ביד". ממש להיפגש מינית עם עצמנו. לקבוע דייט. לתת תשומת לב לגוף שלנו. לחקור. לענג. מתי עשינו זאת לאחרונה?

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להכיר את הגוף שלנו באמת, להקשיב לו בלי לחץ חיצוני או צורך להוכיח דבר לאף אחד, אנחנו מצמצמים את הפער הפנימי בין הצורך לקבל אישור לבין היכולת שלנו לספק את עצמנו - מינית ורגשית.

ואז זה קורה, משהו משתנה. כשאנחנו נכנסים למרחב הזוגי האינטימי ממקום שמלא בעצמו, ולא מתוך תחושת חוסר או תלות, המיניות הזוגית מקבלת אופי חדש. היא הופכת לפחות טעונה ופחות מלחיצה, כי היא כבר לא נדרשת למלא חלל פנימי. אנחנו מגיעים אליה מתוך חופש, מתוך רצון אמיתי לשתף את עצמנו, ולא מתוך פחד להישאר לבד.

וכשאנחנו משחררים את המיניות מהעול של להיות המדד לאהבה ולקבלה, היא מוצאת את הדרכים שלה לפרוח בתוך מערכת היחסים שלנו - בטבעיות, בחיבור ועם המון תשוקה.